גוף? נפש? מה הקשר?

האם הגוף שלנו הוא מכונה? האם אפשר "לתקן" אותו?

עולם המדע מושתת ברובו על ההנחה שגופנו מורכב מחלקים, תתי חלקים וחלקיקים קטנים קטנים - שביחד מרכיבים את המכונה שלא תאמן - גוף האדם. שירותי הרפואה שאנחנו צורכים דוגלים באמונה זו - הרופאים, קופות החולים, בתי החולים וחברות התרופות. אז למה בכל זאת לא כולנו מגיבים אותו הדבר לכל תרופה או טיפול? למה אחד נרפא כליל, בעוד ששכנו מקפח את חייו?

המושג "גוף ונפש" הפך למושג מקובל בתרבותנו זה מכבר. שיטות הריפוי והטיפול מהמזרח ומאיזורים נידחים אחרים על פני הגלובוס פרצו לחיינו וקראנו להן בשם המכליל - "רפואה משלימה", מאחר שהן מטפלות בגוף בצורה שלא תמיד הולמת את הממצאים המדעיים, או את ההגיון הבריא שעליו גדלנו.

הממצאים המדעיים, קרי - צילומים למיניהם, בדיקות דם, בדיקות פולשניות לא נעימות אחרות וכדומה - לוקים בחסר במקום שהם מחשיבים כמעט תמיד אך ורק את מה שיכולה עין האדם לראות.

אנחנו אמנם יודעים לעשות שימוש במכשירים מתוחכמים כדי להגדיל את טווח הראיה שלנו - כמו צילומי CT ו - MRI, מיקרוסקופים עוצמתיים, מחשבים, מכונות מתוחכמות ועוד, אבל עדיין - מה שנראה לעין.

המדע יודע גם להסיק מסקנות על דברים שאי אפשר לראות, בהסתמך על ניסויים ובדיקות שכן אפשר לראות.

הממצאים המדעיים, קרי - צילומים למיניהם, בדיקות דם, בדיקות פולשניות לא נעימות אחרות וכדומה - לוקים בחסר במקום שהם מחשיבים כמעט תמיד אך ורק את מה שיכולה עין האדם לראות.

אבל מה לגבי "להרגיש" , "לחוש" , "לראות בעיני רוחנו" , "לדמיין" ?

האם אלו מילים שאינן שייכות לעולם הטיפול והריפוי?

מדוע ההשפעה של יכולנו לדמיין את עצמנו בריאים וחזקים, יכולתנו לחוש את הקשר שלנו עם המחלה, לחוש את החמלה, לחוש את הסליחה וכמובן את האהבה שכרוכה בכל סיטואציה בחיים - מדוע השפעתה פחותה מזו של תרופה זו או אחרת?

כדי לענות על השאלה הזו, נצטרך קודם כל לענות על שאלה אחרת:

מאין באות מחלות?

כל רופא ואם בישראל יאמר לכם מיד שמחלות באות מחיידקים ווירוסים שמסתובבים באויר ובמיוחד בגני הילדים, קופצים לתוכנו דרך אחד החורים של גופנו ומפתחים מחלה....

בהנחה שהגוף הוא מכונה, הרי זה מדוייק ואפשר לסגור את הגן עם סימן ראשון למחלה, כי כולם יידבקו במוקדם או במאוחר. אלא שתמיד יש את אותם שניים או שלושה ילדים מעצבים, שפשוט מסרבים לחלות. הגוף שלהם לא שמע את התיאוריות המדעיות והוא פשוט לא מפתח את המחלה.

אבל אלה המקרים הקלים, כי אצלנו המבוגרים המצב כבר הרבה יותר מסובך. אנחנו עסוקים במידת הבריאות של גופנו וגופם של ילדנו ברמה אחרת לגמרי. שאלות מהותיות כמו: מה אנחנו אוכלים? כמה פעילות גופנית אנחנו עושים? כמה מתוכה היא פעילות אירובית? וכמה פילאטיס? אנחנו אפילו עוסקים בכמה נקי האויר שאנחנו נושמים.

אינספור מידע נכתב על נושא אלו, עד שקצת קשה לדעת כבר מה נכון....

מדוע ההשפעה של יכולנו לדמיין את עצמנו בריאים וחזקים, יכולתנו לחוש את הקשר שלנו עם המחלה, לחוש את החמלה, את הסליחה וכמובן את האהבה - השפעתה פחותה מזו של תרופה זו או אחרת?

אנחנו ממש משתדלים שלא לעסוק בשאלה: למה בחור בן 40, שאוכל בריא, רץ כל בוקר וחי באויר הפתוח של הגליל, לוקה פתאום יום אחד בדום לב או חס וחלילה בסרטן?

למה ביום בהיר אחד קמה אמא וכל גופה כואב ולא מפסיק?

מדוע פתאום כואבת הכתף? הברך? המרפק? עקב כף הרגל? לא עשינו תנועה חדה, לא הרמנו משקל כבד, ועדיין - כאב חודר, שלא ניתן להתעלם ממנו, למרות שאנחנו מנסים, והוא חוזר ומציק ומתגבר.

הולכים לרופא: "למה? תגיד לי למה? מה עשיתי שזה קורה לי? מה עשיתי לא נכון?"

והוא: "תראה, הסחוס בתוך המפרק נשחק, יש דלקת בגיד, קח תבושת, ונוגדי דלקת ונקווה שיעזור".

ואתה מתעקש: "אבל למה? מה גורם לזה מלכתחילה? איך אני יכול למנוע שזה ייקרה לי שוב?"

ידיים נפרשות לצדדים, כתפיים מורמות לכיוון האזניים ופרצוף של "אנחנו לא יודעים, זה פשוט קורה".

עכשיו, אני חס וחלילה לא משמיצה רופאים. אני מאמינה שהכוונות שלהם טובות, ושאם הם היו יודעים, הם היו אומרים ועוזרים בכל מה שהם יכולים. אבל ברוב המקרים, הם לא יודעים, פשוט כי הסיבה ככל הנראה היא לא משהו שרואים מתחת למיקרוסקופ.

הסיבה היא אחת ויחידה ונכונה תמיד: הגוף שלנו מאותת לנו באורות נאון שהנפש שלנו לא מרוצה, שעמוק בפנים משהו מטריד אותנו, וכבר אי אפשר להתעלם ממנו. כשהמח שלנו והרגש שלנו אותתו לנו על זה, התעלמנו, הדחקנו, קיפלנו קטן קטן והכנסו לפינה חשוכה ונשכחת. אבל מכאבים של הגוף אנחנו לא יכולים להתעלם.

ברוב המקרים אנחנו מבלים את הזמן הקרוב לגילוי המחלה בהכנסה בלתי פוסקת של כימיקלים לגופנו - תרופות, זריקות, עירויים וטיפולים אחרים שכרוכים בהכנסת חומרים שבתנאי מעבדה השפיעו על 70% מהעכברים לטובה.

לפעמים זה עוזר, לפחות לבינתיים, ואם אנחנו חכמים והבנו את המסר, אנחנו מתקנים גם את הבעיה בנפשנו שהביאה אותנו למצב הזה. אצל רוב האנשים זה אומר להוריד לחץ, לצמצם עומס, להרגע, לצאת ממערכות יחסים הרסניות, להעריך את השקט והאהבה שיש לנו בחיים. מי שמבין את זה, אכן נפטר מהבעיה שלו.

אבל מי שלא, מגיע בערך בשלב זה לקצה גבול המדע, ומתחיל לחפש פתרונות אחרים - בדרך כלל זה מתחיל בדיקור, רפלקסולוגיה, שיאצו, טווינה - טיפולים יפים וטובים שפחות דורשים מאיתנו מאמץ באופן אישי.

המדקר אומר שיש רוח במרפק שצריך להוציא אותה, והוא יוציא אותה דרך הזרת. אם הוא ממש טוב, ואם תקשיבו לו, הוא גם יגיד לכם למה היא נכנסה לשם, מה המשמעות שלה, ואיך אתם צריכים לשנות עכשיו את הרגלי התזונה, השינה, והפעילות הגופנית שלכם, כדי לתמוך בטיפול.

הקשבה עצמית

השינוי הזה, מה שאנחנו אוכלים, איך שאנחנו נעים, תשומת הלב שלנו לשעות השינה, למצב הרוח שלנו, ללחץ שאנחנו נתונים בו, רק נראה כמו משהו טכני. למעשה, כשאנחנו מתחילים להקדיש את תשומת הלב הזאת לעצמנו, אנחנו מתחילים לפתח הרגל חדש - הקשבה עצמית.

להקשיב לגוף - זה לא להתעלם מכאב קטן, כי אז יבוא כאב גדול.

להקשיב לנפש - זה לא להדחיק רגשות, אלא להוציא ולדבר עליהן.

להקשיב ללב - זה למצוא את האהבה בחיינו, לוותר על הכעס, ולהבין שלהרגיש טוב בלב ובראש = להרגיש טוב בגוף = למשוך דברים טובים לחיינו = להרגיש עוד יותר טוב.... יותר טוב.... הכי טוב!